בלוג

בלוג פוריות - מיומנה של תומכת בתהליכי פוריות



אנדומטריוזיס ותהליך פוריות - היבטים רגשיים

סיפורה של טלי (שם בדוי), הוא סיפורן של נשים רבות המתמודדות עם אנדומטריוזיס - מחלה שלמרות שכיחותה הגבוהה, לא מאובחנת כראוי ולא מדוברת. דרך תיאור המקרה של טלי אותו תוכלו לקרוא בלינק הזה, אני מתארת את ההיבטים הרגשיים של האנדומטריוזיס בהקשר לפוריות ומציגה את הערך של טיפול רגשי להשבת האמון שהופר ולסלילת הדרך להריון.

**************************************************************************
********

על בושה והסתרה בתהליך הפוריות

"אסור שאף אחד ידע! אמרה לי מטופלת באחת הפגישות. "אני לא מוכנה שאף אחד יכנס לרחם שלי, ינבור בקשיים שלי. לא כבוד גדול להיות ע ק ר ה...אין לך מושג כמה אני מתביישת"

ולי דווקא היה מושג על מה היא מדברת. יש רגעים שאף פעם לא שוכחים ומשפטים שנצרבים כמו אבן מלובנת על הלב והנשמה. השיחה איתה לקחה אותי אחורה לבדיקה גניקולוגית שעברתי אי אז בגיל הנעורים טרום גיוס לצבא. לא אשכח את מבטה חמור הסבר של הרופאה שבדקה אותי בדיקה שגרתית ואת הפצצה שהפילה עלי מבלי שהתבקשה, או נשאלה .זוכרת היטב את הבהלה שאחזה בי, הבילבול וחוסר היכולת שלי להכיל את המידע. הידיעה שמשהו פגום בי, שאני לא פוריה, ליוותה אותי שנים. התביישתי. מאוד.

הבחירה אם לשתף בתהליך הפוריות שונה מאשה לאשה ותלויה בגורמים רבים. היא מושפעת מאמונות, הרגלים ודפוסי התמודדות שלנו גם בתחומים אחרים. יש נשים שזקוקות לספר ולחלוק.זו דרכן. השיתוף מחזק אותן, נותן תחושה שאין מה להסתיר או במה להתבייש. הן מספרות בגלוי על הדרך שלהן, החוויה, חולקות ברגעי הקושי והכאב שהן חוות. לעומתן יש נשים שבבסיסן פחות משתפות ובהקשר לטיפולי הפוריות, חוששות מחשיפה, מרכילויות, ממה יגידו וכד'..הן מקפידות לשמור על חשאיות בכל הקשור לתהליך שהן עוברות ובוחרות קומץ אנשים , אם בכלל שיהיו שותפי סוד.

כמו בכל נושא, נדמה לי שגם כאן , אין אמת אחת ואין דרך נכונה ויעילה לכולן. כדי להחליט אם לשתף ואת מי לשתף, חשוב שתשאלי את עצמך:
מה המחיר של החשיפה מול המחיר של שמירת הסוד?
כמה אנרגיה עלייך להשקיע בשמירה על הסוד?
האם השמירה על הסוד לא גוזלת ממך אנרגיות יקרות הנחוצות להתמודדות עם תקופת הטיפולים?
האם יש מקומות שכדאי וחשוב לשתף כדי לזכות בהתחשבות והבנה? האם שמירה על סוד במקום העבודה למשל אפשרית? האם לא תחבל בתנאים ההכרחיים לתקופת הטיפולים (יציאה מוקדמת לבדיקות/ איחורים/ מבטים נזעמים וכעס על תפוקה ירודה לעיתים)?

אני מאמינה שבכל מקרה, גם אם בחרת שלא לשתף את כ ו ל ם, חשוב שיהיה לפחות אדם אחד בעולם איתו ניתן יהיה לחלוק/לשתף/ להתייעץ. אם את עוברת את התהליך כיחידנית, למצוא חברה קרובה או מטופלת שעוברת את התהליך כמוך.

התהליך הזה, במיוחד במקרים בהם הוא נמשך זמן רב, מצריך תעצומות נפש וחשוב שלא תעברי אותו לגמרי לבד.
**********************************************************************************
"תמיד יפציע בוקר
ולילה ייעלם
תמיד יהיה מחר חדש
ויום אחד תהיי לאם"

(מהספר: הנכדה של מר לין, פיליפ קולודל)

מוקדש באהבה לנשים הנמצאות במסע הפוריות כתזכורת לרגעי הייאוש, הספק והבלבול שבמסע.
מי ייתן והידיעה הזו שבסוף המסע, תהיו לאמהות, תתן כוח ותחזק.

**********************************************************************************

מעגל נשים


שמונה לבבות פועמים במעגל,

התרגשות, היסוס, כאב שנחנק בגרון,
גוף מכווץ.

תסכול על הגוף שמסרב, על חוסר הצדק,
על הכמיהה הגדולה, שנותרה ללא מענה...

בליל של רגשות שניתן להם רשות ומקום
חיבור לנשימה, למהות הפנימית שיודעת,
למקור של אנרגיה תומכת ומזינה.

ומשהו לפתע מתרכך, משתחרר,
מתמסר לאפשרות שהכל אפשרי...

אופטימיות זהירה.

**********************************************************************************

חלומות מתגשמים

יש נשים שעבורן להיות אמא מרגיש כמו חלום רחוק ובלתי מושג. שנים של נסיונות להרות, שנים של טיפולים מטלטלים פיזית ורגשית והשפעות על כל היבט אפשרי כמעט.

בשנה האחרונה הייתי שותפה למסע של כמה מהנשים האלו. הייתי איתן ברגעי העצבות והייאוש, תמכתי רגשית ואנרגטית ועזרתי להן להחזיר שליטה לתוך חווית חוסר האונים וחוסר הוודאות. שתיים מהן ילדו בחודש האחרון, 8 בשלבים שונים של הריון מרגש במיוחד אחרי שנים ארוכות ומתישות של טיפולים ושתיים נוספות נכנסו להריון טבעי רגע לפני טיפולים הורמונליים אחרי שנים של ניסיונות להרות.

אני מקבלת יותר ויותר סימנים שיש לי משהו עבורן, שיש בי היכולת לסלול את הדרך גם במקרים מורכבים שהוגדרו כחסרי סיכוי בעיקר ע"י הממסד הרפואי. אני לא יודעת להסביר בדיוק איך הנס הזה מתרחש, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. מאחלת לעצמי להגיע לנשים נוספות שנמצאות בדרך הזו ולסייע גם להן בהגשמת החלום.

לו יהי...

**********************************************************************************

תכבדו את המרחב שלנו, בבקשה...

הנשים שאני מטפלת בהן, לא ממהרות להחשף... לא מספרות בגלוי, שהן מטופלות פוריות. רובן נושאות כאב ורגשות לא קלים ככל שהדרך להגשמת החלום לאמהות מתארכת והתוצאה המיוחלת לא מגיעה. חלקן מסתובבות בתחושה קשה של פגם, נכות שמונעת מהן מלהיות אמא.


הן נושאות את הכאב הזה בשקט, פעמים רבות לבד, בלי מערכת תמיכה משמעותית, לפעמים בלי בן זוג או שותף לתהליך. הן מתמודדות עם מבטי הסביבה, עם אמירות שמצליפות הישר לבטן: " נו מתי תשמחי אותנו"? את פוחדת על הגיזרה שלך? לא למדו אתכם איך עושים ילדים"? ועוד פנינים..

מתמודדות עם החברות שכבר מזמן ילדו את הילד השלישי והרביעי... מתמודדות עם בריתות, מסיבות ימי הולדת של ילדי המשפחה, ילדי חברות, עם רגשות לא קלים של קינאה, כאב, זעם, תסכול, כעס על העולם, על למה זה מגיע לי... הן לא ממהרות להחשף... מרגישות חשופות מאוד גם כך.

אז אם תפגשו מישהי שנראה לכם שהגיע הזמן שיהיו לה ילדים ואולי אפילו "מבשלת" שם משהו כי היא ממש שמנה לאחרונה. תעשו לעצמכם ולה טובה גדולה ואל תתפתו להעיר לה/לשאול אותה/ לרמוז לה... לומר לה נו, מתי? או האם היא כבר בהריון...

יכול להיות שאמירה שלכם תפגע בה, תטלטל אותה בתוך התהליך המטלטל הורמונלית ורגשית שהיא נמצאת בו ממילא, תגרום לה להתכנס ולהסתגר כי כבר נמאס לה. ולא, אל תרחמו עליהן, על אותן נשים... הן לא זקוקות לרחמים!!! הן נשים מדהימות ואמיצות ומופלאות בנחישות שלהן ובתעצומות הנפש שלהן והנשים האלו עוברות מסע לא פשוט. אז רק תכבדו את המרחב שלהן. בבקשה.

**********************************************************************************

זוג אמהות


שתי נשים אוהבות, בוחרות להביא לעולם ילדים מזרע של תורם משותף, מבקשות לגדל את ילדיהן כאחים במשפחה קצת אחרת. לצד ההתרגשות והשמחה על הצעד האמיץ, הן חוששות... התמודדות לא קלה. הסביבה הקרובה והרחוקה מרימה גבה, שואלת שאלות, מבקרת,שופטת מנסה להסביר עד כמה הצעד מורכב ומסובך ואולי כדאי לחשוב עוד קצת לפני... אבל הן קיבלו החלטה.


ואני תוהה מתי נלמד כחברה לגלות קצת יותר סובלנות? לכבד בחירות של אנשים, להימנע משיפוטיות, מביקורת? מתי נשתחרר מהתחושה שאנחנו יודעים יותר טוב מהאחר מה טוב ונכון בשבילו?

***הפוסט מוקדש באהבה לזוג הנשים המדהימות שאני מלווה בדרך להגשמת החלום להיות אמהות ובכלל... לכל הנשים האמיצות כאן, כל אחת בדרכה, באמונתה ובבחירות שעושה :-)

**********************************************************************************

איך קורה הקסם?

מטופלות רבות (וגם חברות ואנשים סקרנים בסביבה, כולל בן זוגי :-) ), שואלים אותי איך אני מסבירה את ה"קסם" הזה שמתרחש בטיפול? איך ייתכן ש"עבודה רגשית אנרגטית", תסלול דרך ליצירת חיים חדשים? איך יתכן שעשרות נשים שסיכוייהן להרות הוגדרו כנמוכים ביותר בגלל גילן או אפילו בעיה פיזיולוגית שהייתה להן בכל זאת הצליחו להרות, לפעמים באופן טבעי, דווקא בין מחזורי טיפול? מה הסוד?


מודה שמפתה מאוד לומר שאני קוסמת, מלאכית או לפחות פיה טובה, אבל בחיי שאני לא :-) אני חושבת שהסוד הוא דווקא להסכים לשחרר את האחיזה בניסיון להבין איך זה בדיוק קורה, לשחרר מאמץ לפענח את החלק המסתורי שמצטרף לתהליך ולנסות לאפשר לתהליך להתרחש, לתת לו סיכוי אמיתי, למרות הפחד, האכזבות החוזרות בעבר, הכאב שנצרב בגוף ובנפש.

אני אפילו לא מדברת על להאמין שזה יצליח, אלא רק להיפתח לאפשרות הזו, להרחיב את התודעה ולאפשר לה לראות את תמונת ההריון כמשהו בטווח שלה. החיבור למקום הזה, לא פשוט, במיוחד אחרי שנים למודות אכזבה וכשלונות חוזרים.. אבל מרגע שזה קורה, התהליך נעשה אפשרי יותר. כמובן שלא בכל המקרים נרשמת הצלחה , אבל בעשרות רבות של מצבים "קשים" שהוגדרו כבלתי אפשריים, בהחלט כן :-)

התהליך הזה מחייב ענווה רבה שלי הן שלי כמטפלת והן של המטופלת כשותפה בתהליך. ש בו הסכמה להניח שאנחנו מבינים מעט מאוד ומסוגלים לתפוס בחושים הרגילים שלנו רק קצה קצהו של מה שיש באמת. ענווה שבעיני מאפשרת להתמסר באיזשהו אופן לתהליך רחב וגדול מאיתנו שמתקיים כל הזמן בשיטתיות מופלאה.

דרך עבודה אנרגטית מכוונת, ברגישות ובהתאמה לקצב של המטופלת, ניתן להרחיב את התודעה למפגש עם אותה אמת, אותה ידיעה שהיא מעבר למילים או ליכולת של השכל להבין, לקבל בהירות על חסמים רגשיים, לשחרר תקיעויות ולהכנס למרחב הגשמה.

זהו תהליך עוקף קוגניציה. מרגע שזה קורה, ה"קסם" מתחיל לקרות. ואז... חלומות מתגשמים.


**********************************************************************************לפגוש את השדים שבפנים
אין סיכוי שאהיה אמא טובה" אמרה לי בכאב מטופלת יקרה, "אחת כזו שאוהבת ומעניקה ומחבקת ונותנת לילד שלה להרגיש אהוב ורצוי בעולם... גדלתי בידיעה שאני "טעות", "פנצ'ר" לגמרי לא רצויה... איך אני יכולה להיות אחרת לילדים שלי???"
העיסוק בהורות העתידית, מפגישה לעיתים את מי שמבקשת להרות, עם שדים מעברה, שאלות כואבות, ספקות, נושאים לא פתורים ולא מעובדים דיים. אישה שגדלה עם הידיעה שהייתה "טעות", "פנצ'ר", ולא הרגישה אהובה ורצויה על ידי הוריה, עלולה לחוש שאין לה זכות בעולם. הפחד לשרשר את חווית הדחייה עלול לנהל אותה ולהשפיע על הבחירה שלה להביא ילדים לעולם. הוא אף עשוי משבחרה להרות, להקטין את הסיכוי שלה להצליח בכך.
עבודה טיפולית עשויה לגעת ברגישות בכאב הזה שנצרב בתודעת הגוף והנפש ולסייע בניהול דיאלוג אחר עם הקולות השונים, עם הכאב, האשמה, הדחייה, הבדידות. שילוב של עבודה אנרגטית בטיפול יסייע ביצירת מרחב רך ומכיל בתוכה, יאפשר לתודעה להיפתח לתסריט בו תבחר.

אם את נמצאת בדרך להריון, חווה קושי, גם אם לא ברור לך מקורו, אל תהססי לקבל תמיכה. אפשר לעבור את המסע הזה אחרת.

**************************************************************************שאלות מיותרות
מזל טוב, למי הוא דומה? לא מזכיר אותך! נראה לי שלקח את כל היופי מהאבא"
"יש לה בדיוק את העיניים שלך, אותו מבט. מדהים! ממש קופי"
"לא יאומן איך משני מכוערים יצא ילד כזה יפיוף"
משפטים כאלו ואחרים שנאמרים בהומור, או סתם כדי לגלגל שיחה עם ההורים הטריים, יכולים לגעת בעצב חשוף.

יש לא מעט ילדים שמגיעים לעולם בסיוע תרומת זרע או ביצית או שניהם. יש שמגיעים לעולם בסיוע פונדקאית וההורים פעמים רבות בוחרים לשמור על פרטיותם ולא לשתף, לא לחשוף את מה שמבחינתם רגיש ופגיע ולעיתים לא מספיק מעובד אצלם.

אני פוגשת בקליניקה עוד ועוד סיפורים של מטופלות פוריות, בעיקר מבוגרות, שנשאלות הישר לבטן הרכה: התינוק מביצית שלך? זרע של בעלך? ועם כל ההבנה למנטליות הישראלית ו"כולנו אחים" קשה לי לקבל את זה. קשה מאוד.

מתי נלמד לכבד את פרטיותם של אחרים, לתת להם את המרחב, להיות שם עבורם מבלי להאיץ, לחטט, לנבור או להפשיט אותם? מתי נכבד את הבחירה של האחר אם לשתף, את מי ובאיזה אופן ונבין שלכל אחד קצב ומינון שונה? מתי נגלה רגישות מספקת, גם כשהסקרנות בוערת בנו ונמנע מלשאול שאלות לא רלוונטיות?

אז בפעם הבאה שתפגשו מישהי שעוברת טיפולי פוריות, או ילדה בשעה טובה בסיוע טיפולים או פונדקאות,גם אם זו חברה טובה, שכנה קרובה או אפילו בת משפחה, והסקרנות תבער בבטן, קחו כמה נשימות עמוקות # ו א ל # תשאלו שאלות מיותרות. גם כך התהליך הזה מורכב להם. אין צורך להוסיף.

**********************************************************************************

משאלה אחת

צעירות, מבוגרות, רופאות, פסיכולוגיות, עורכות דין, עובדות סוציאליות, מורות, קוסמטיקאיות, עובדות הייטק, דתיות, חרדיות, חילוניות, ילידות הארץ, ערביות, יהודיות, עולות חדשות, ברחבי הארץ וגם כמה מחו"ל... ולכולן משאלה משותפת כשהן פונות אלי: להיכנס להריון.

וההריון הזה... כל כך חמקמק... וכל חודש שעובר סודק את האמונה שהוא מעבר לפינה ושיגיע אי פעם
ואין סוף לכאב והזה ולתחושת התסכול והבושה על הפגם הזה, על הבור שבבטן שמסרב להכיל חיים.
אני פוגשת אותן פעמים רבות כשהזהות שלהן צבועה בצבעי הטיפולים המתישים ושום דבר אחר לא מעורר עניין. הן מזמינות אותי להצטרף למסע שלהן, ללוות אותן בתהליך המטלטל..ואני מאפשרת להן להרגיש ולחוות ולגעת בפצע הכואב בסביבה מכילה ובטוחה.

ומתוך הכאב הגדול ותחושת הכישלון, מאירה בפנס חלקים אחרים בזהות שלהן, עוזרת להן להיזכר באיכויות שלהן, באהבות שלהן בתשוקה שלהן ובהיותן הרבה מעבר למטופלות פוריות. משהו במרחב המשותף, בתהליך שקורה בחדר הטיפול מאפשר לגעת באופן אחר בדברים ובכאב שהן נושאות עמן, חומות ההגנה מתחילות להיפרם, נסללת דרך חדשה להתחבר לגוף, להזמין לתוכו רכות וחמלה וליצור תנועה וחיות...
ומהמקום הזה, חיים חדשים נובטים ונס הבריאה מתממש בגופן ובחייהן.


**********************************************************************************

לשנות את מה שאני יכולה, לקבל את מה שלא...

הריון המושג בעקבות טיפולי פוריות הוא יקר מאוד. כמובן לא רק בגלל ההשקעה הכספית לאורך הטיפולים, אלא בעיקר מבחינה רגשית. חלק מהנשים זכו להגיע לרגע המאושר בו הבטא חיובית, לאחר שנים ארוכות ומייסרות של בדיקות פולשניות, ניתוחים, טיפולים הורמונליים ,הפריות חוץ גופיות..מרגע שהתשובה חיובית, הן מתחילות תקופה מטלטלת לא פחות.

האם ההריון יתפתח? האם העובר יהיה תקין? האם הגוף יצליח להחזיק את ההריון עד סופו? אין סוף חרדות.. כל יום שעובר, כל כניסה לשרותים מלחיצה, כל מיחוש בבטן מתפרש כסימן מבשר רע. ולכך מתווסף מעגל נוסף של שיפוטיות והלקאה עצמית האם הלחץ לא פוגע, המתח הזה משבש משהו בדרך?

איך מצליחים בתוך התקופה הסוערת לגייס רוגע יחסי? המפתח בעיני הוא לעשות אבחנה בין דברים שיש לנו עליהם שליטה לבין אלו שלא תלויים בנו. שאלי את עצמך על אלו דברים בתהליך יש לך שליטה? בהם עשי את הטוב ביותר שאת מסוגלת: הקפידי על תזונה בריאה, מנוחה, שתיה, בדיקות נחוצות, מעקבים רפואיים, תרגול דמיון מודרך, נשימות בטן ,האזיני למוזיקה נעימה שעושה לך טוב, פעילות גופנית מתונה וכל מה שיכול ליצור רוגע יחסי. על אותם חלקים שאין לך עליהם שליטה הזכירי לעצמך שוב ושוב שזה לא בידייך ושחררי לאנרגיה הגבוהה לסיוע והגנה. דרך תפילה מעומק הלב, הרגישי שאת לא לבד.
 
"בורא עולם, אנא עטוף אותי באורך הטהור אנא ברך נשמתי וזמן לחיי מלאכים ושליחים שיאתרו כל אנרגיה מזיקה לי ויתמירו אותה לאנרגית אהבה ללא תנאי. אנא אפשר לי הריון תקין בריא ומבורך לטובתי הגבוהה ביותר. אמן."
**********************************************************************************

עבודה אנרגטית? אני סקפטית לגבי זה...


היא הגיעה אלי לטיפול סקפטית. "אני לא מאמינה בדברים האלו, אמרה לי בטון ציני, אנרגיות וכל זה, אבל שלחו אותי אלייך שלושה אנשים שונים שלא מכירים אחד את השני שאין בניהם שום קשר, אז החלטתי לפנות. את חושבת שתוכלי לעזור לי?הטיפול שלך יכול לעבוד גם אם אני ממש לא מאמינה בזה?" ועניתי לה מה שאני עונה בדרך כלל למטופלות ספקניות. אמרתי לה שהיא לא צריכה להאמין שזה עובד, רק להיפתח לאפשרות שזה אפשרי, לתת לזה סיכוי, לא לחסום להתנגד ולא לשלול את התהליך.

שנה אחרי שהתחלנו טיפול, היא שלחה לי תמונה שלה עם תינוקת מתוקה, פלא אמיתי בהתחשב ברקע שלה, במצבה הרפואי המורכב, בגילה המבוגר יחסית, בעשרות ההפריות שעברה טרם הגיעה לטיפול אצלי, בעומק הייאוש אליו הגיעה לאחר תקופה כל כך ארוכה ומייסרת של טיפולים כושלים.

שלושה חודשים של עבודה רגשית אנרגטית בה בררנו יחד שאלות שהעסיקו אותה, פחדים שהציפו אותה, נגענו בכאב, בעצב, בהתמודדות עם בן הזוג, עם הסביבה. אני מאמינה שמשהו בה הבשיל בזמן הזה, משהו השתחרר ונרגע, משהו בה הסכים להרפות ולהתמסר לתהליך, להפתח לתדר רחב יותר ולהתחבר לידיעה שהיא מעבר למילים. ואז הגיע ההריון שגם הוא לווה בלא מעט חרדות ושאלות וחששות אבל הסוף כאמור משמח. מאוד אפילו 😊


אם את או מישהי מהיקרות לך נמצאת בתהליך המורכב הזה, ספרי לה עלי. סיכוי טוב שהיא תודה לך... וגם אני.


**********************************************************************************

קנאה... מה עושים איתה?
"נמאס לי שלכולן סביבי יש בטן הריונית ורק לי אין"
"לכל מקום שאני הולכת, יש סביבי הריוניות, כ ו ל ן בהריון חוץ ממני, כאילו להכעיס"
"כשהודעתי שאני מתחילה טיפולים, אחותי בישרה שהיא שוב בהריון (לא מתוכנן ואפילו לא ממש רצוי)"
"כל החברות שלי בהריון שני ושלישי ורק אני נשארתי מאחור"
"כל הבנות בעבודה ממש בפרלמנט של הריוניות. מרגישה לא שייכת"
" לא מסוגלת לשמוע על הצרבת של גיסתי ועל הדליות ברגליים ההריוניות שלה כשאני מתמודדת עם בית מרקחת של זריקות וטרפת הורמונלית"


מוכר לך???

קנאה.

אריסטו הגדיר קנאה בתור "כאב נוכח מזלם הטוב של אחרים". יש לאחר משהו שגם אני רוצה שיהיה לי ותסכול על שנשארתי מאחור עם הקושי שלי, לפעמים לבד, בלי תמיכה או הכרה בלגיטימיות שלו. לימדו אותנו שקינאה היא רגש מכוער, שלילי, לא נעים , שצריך להתגבר עליו , להשתיק אותו. זהו רגש שלא קל להודות בו, להכיר בו ולתת לו רשות. התגובות לקינאה המתעוררת נעות על רצף הנע בין המנעות, הסתגרות, ריחוק, עימות ישיר עם מושא הקנאה, תוקפנות ועד לניתוק קשרים.

אז מה עושים כשמתעוררת קנאה בחברות/ בגיסות/ שכנות/ בעולם.. במהלך טיפולי הפוריות? כמו תמיד, אני מאמינה שאין תשובה אחת נכונה לכולן ומה שנכון ויעיל לאחת, יכול מאוד לא להתאים לאחרת. ובכל זאת, כמה קווים מנחים שנאספו מעבודה שלי עם מטופלות פוריות במהלך השנים האחרונות בתקוה שיעזרו לך למצוא את הדרך הנכונה לך: הזכירי לעצמך כי הקינאה שאת חווה היא ביטוי לכמיהה הגדולה שלך להגשים את החלום וגייסי כלפי עצמך חמלה נטולת שיפוטיות ביקורת והלקאה עצמית.

***חשוב שתכירי ברגש הזה, תני לו רשות ומקום אם הוא עולה. אל תנסי לטאטא, להשתיק או ליפות במילים. את יכולה לומר לעצמך "כן אני מקנאה. לא פשוט לי, הייתי רוצה שגם לי יהיה ומותר לי לקנא"- עצם ההכרה ברגש והשם הלא מכובס שתתני לו, כבר יהפוך את ה"מפלצת " לפחות מפלצתית.
***נסי לשתף אדם קרוב (לא מושא הקינאה)בקינאה שאת חווה בתקופה הזו, בתסכול ובכאב המקופלים בה, נסי לנהל איתו דיאלוג נטול שיפוטיות וביקורת והסבירי לו כמה קבלה של כל קשת הרגשות המתעוררים בך לגיטימית וראויה להכרה.
***מצאי לעצמך קבוצת השתייכות של נשים שמבינות מה את עוברת, שם תוכלי לבטא בחופשיות את רגשותייך, קשים ככל שיהיו.
***הזכירי לעצמך שוב ושוב כי ההריון של האחרות, לא מגיע על חשבונך ונסי לפתוח את התודעה לאפשרות שההריון שלך יגיע, בזמן המדויק, גם אם הדרך לשם קשה ומאתגרת.

***נסי להתמקד בדברים שעושים לך טוב, מחזקים אותך ונותנים כוח וחיוניו.

*
**ככלל, הקשבה לרגש הזה ולכאב ולתסכול המקופל בתוכו, עשוייה להקל על ההתמודדות.


**********************************************************************************

הכאב של החגים

כל כך קיוויתי שהחג הזה אשב סוף סוף סביב שולחן הסדר עם בטן. בטן יפה כזו עגלגלה ולא מהורמונים שדחסו לי לגוף במנות, אלא בטן הריונית. הייתי יושבת סביב שולחן הסדר ומחייכת בהנאה לבני המשפחה, מלטפת את התינוקות החדשים שהצטרפו למשפחה במהלך השנה ומדמיינת איך התינוק המתוק שלי יראה. מחבקת את האחיינים שלי ומתמסרת לחקירות הסקרניות שלהם: זה בן או בת? מתי תלדי? איך תקראו לו...


ובמקום זה גם השנה הסדר שלי יהיה עצוב כזה, מכונס פנימה. שוב אהיה נתונה למבטי הרחמים של כל הדודות והדודים, להערות חסרות הטאקט, לעיצות המעצבנות, לפלישה ולנבירה החוזרת לרחם שלי, לפרטיות שלי... הילדים שוב ינעצו מבט סקרן בבטן הגדולה שלי ולא יבינו איך זה שהבטן כל כך גדולה ונפוחה ואין בה תינוק. התינוקות החדשים יגרמו לי לבכות מקינאה על החסר שלי.


תקופת החגים מזמנת עבור מטופלות הפוריות התמודדות בחזית נוספת, ליתר דיוק, אותה חזית מוכרת של התמודדות עם תגובות הסביבה והמשפחה, רק בעוצמה רבה יותר. המפגש האינטנסיבי עם המשפחה, מעגלים קרובים וקרובים פחות, המון ילדים והמון שאלות...

מה יהיה?
נו מה קורה איתך?
למה אתם מחכים?
לא היית רוצה כבר ילד משלך? זה לא משהו שכדאי לדחות. ממש חבל...
ואותה אישה ששומעת את מילות הדאגה האלו, רוצה שהאדמה תבלע אותה ואותם. שהרגע הזה יעלם. המילים מצליפות בה, מחטטות בפצע המדמם.

אם את קוראת את המילים שכאן ומזדהה. אם את עוברת בעצמך תהליך פוריות והימים האלו קשים לך במיוחד, זכרי שמותר לך להקשיב לעצמך ולעשות מה שנכון לך ומתאים לך כדי לא לסבול. חשוב שתמצאי את הדרך להתנהל בצורה שלא תטלטל אותך במפגשים המשפחתים האלו, גם במחיר שמישהו מהאורחים ייעלב קצת.


מותר לך לבכות, להתעצב, מותר גם לקנא ולהרגיש את הכאב. ואם יש משהו שמצליח להקל ברגעים הקשים, מותר לך לעשות אותו, גם אם זה בא קצת על חשבון אחרים. ולצד הכאב והרגשות המורכבים, אל תשכחי לנשום עמוק, לזכור שיש לך מטרה, לראות את התמונה שאת מייחלת לה, למרות שהיא חמקמקה.


אל תהססי לקבל תמיכה, חיבוק ממי שנכון לך ואל תשכחי לחבק את עצמך.

את ראויה להערצה. לא פחות מזה.

אביב שמח ומלא בשורות טובות,

סיגל